<h1>סמ"ג עשין סימן ס"ג</h1>
<h2>דף ב.</h2>
חרש שוטה וקטן ששחטו שחיטתן כשירה והוא שאחרים רואין אותן ששחטו כהוגן (ע"פ רמב"ם שחיטה פ"ד ה"ה). ודווקא בקטן שיודע לאמן ידו כמו שאומר בסוף פרק לולב הגזול (סוכה מ"ב ב' ורש"י). בהלכות ארץ ישראל כתוב דנשים לא ישחטו שמא יתעלפו מפני שדעתן קלות, ואין התלמוד שלנו סובר כן דגרסינן בזבחים בפרק כל הפסולין (זבחים ל"א ב') כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים ומדקדק שם שחטו דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהי ושחט שחיטה בזר כשרה ומתרץ דהוא הדין לכתחילה ומשום שרוצה לשנות טמא דלכתחילה לא ישחוט שמא יגע בבשר שונה בכל האחרים לשון דיעבד, ולמה לא אמר מפני שרוצה לשנות נשים לכתחלה לא ישחטו כי נשים נזכרות במשנה קודם טמא אלא ודאי נשים שוחטות לכתחילה אף בקדשים (תד"ה הכל ע"ש). ואותו חכם שכתב הלכות ארץ ישראל אמר כמה חומרות מדעתו שכמו כן כתב שחט ולא בירך או ערום ששחט שחיטתו פסולה ואין הלכה כן.
<h2>דף ט.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור, ומקשה התלמוד ומה משמיענו [שמואל] שאסור הלא הן משניות שלמות רובם בשני פרקים ראשונים של מסכת חולין, ואומר שמשמיענו שמואל שאסור לאכול משחיטתו אע"פ שראינוהו כמה פעמים ששחט בטוב שהרי מאחר שאינו יודע הלכות שחיטה תתקלקל שחיטתו בשום פעם והוא לא יבחין. כתב מורי בשם רבינו יעקב שאין צריך השוחט שידע אותם חילוקים שאם שהה והחליד במיעוט סימנים וכיוצא בהן וכשיסתפק בהן יחמיר בהן אבל ראוי שידע ההיא דשהיות מצטרפות שזה דבר הרגיל.
והא לך פירושם. שהייה, שנינו בפרק שני דחולין (ל"ב א' ורש"י) נפלו כליו והגביהן, השחיז הסכין ועף פירוש השחיז הסכין קודם שחיטה [ועף] כלומר נתיגע ולפיכך פסק לשחוט מחמת חלשות, ובא חבירו ושחט, אם שהה כדי שחיטת בהמה אחרת שחיטתו פסולה. ומפרש רבי יוחנן ושמואל אף בהמה לעוף ופסק כן רבינו חננאל, אבל רבינו שלמה (ד"ה דקה) פוסק כרב לחומרא דעוף לעוף שהרי במערבא סוברין כמותו, ומשמיה דרבי יוסי ברבי חנינא אומרים כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט גסה לגסה ודקה לדקה ומסתמא הוא הדין עוף לעוף אבל לא גסה לדקה וכל שכן בהמה לעוף דלא, וכן פוסק בה"ג גסה לגסה ודקה לדקה ועוף לעוף (שם תד"ה ושמואל) וכן נתפרש הלכה למעשה בהלכות גדולות (דף קכ"ה ד' ע"ש), ולא נשער כלל כשיגביהנה וירביצנה. בעי רבא (שם) שהיות מהו שיצטרפו ולא איפשיטא, ויש לנו להחמיר בדבר. אמר רבא (שם) השוחט בסכין רעה שאינה חותכת יפה אפילו כל היום כולו כשר, מאחר שאינו שוהה כלל אלא כל היום כולו מוליך ומביא (ע"פ סה"ת סי' ג').
דרסה, שנינו (חולין ל' ב') התיז סימני הראש בבת אחת שלא הוליך ולא הביא שחיטתו פסולה, ותנא דבי רבי ישמעאל (שם) אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט [ואומר] חץ שחוט לשונם (ע"פ סה"ת סי' ד'). ופסק רב יהודאי גאון בה"ג (דף קכ"ו ב') שאדם המשתכר לא ישחוט כי רוב דרוסות מחמת שכרות הן.
בעי רב פפא (ל' ב') החליד במיעוט סימנים מהו, פירש רבינו שלמה דבמיעוט הראשון אינו מסתפק דודאי נבילה היא אבל שואל במיעוט אחרון ונשאר בספיקא ואומר שיש לנו להחמיר בדבר ומביא ראיה שגם בה"ג (דף קכ"ה ד') פוסק, והיכא דשהה במיעוט סימנין בין בתחילה בין בסוף אסור דכיון דלא איפשיטא [לן] עבדינן לחומרא. וכבר בארנו (לעיל [הו' בדף ל"ב א']) על פי התוספתא שאם שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אף על פי ששהה זמן מרובה שחיטתו כשירה וגם אם הגרים במיעוט אחרון כאשר יתבאר (לקמן) ומסתמא הוא הדין בהחליד, וכן פסק רבינו משה (שחיטה פ"ג הל' י' י"ג עי' כס"מ) כי משפט אחד להם. אלא נראה הפירוש כמו שפירש הרב [הקדוש] רבי אושעיא הלוי (בתוס' שם) שפירש החליד במיעוט הסימנים בבהמה כגון לאחר ששחט רובו של אחד החליד הסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ושחט סימן שני כדרכו, כי שמא הואיל ונשחט רובו של סימן זה הרי המיעוט כאילו נחתך ואין כאן חלדה או שמא הואיל ועדיין לא נגמרה השחיטה כולה שעדיין לא נשחט סימן השני הרי זו חלדה ופסולה, ונשאר בספק וכל ספק איסור דנין בו להחמיר.
חלדה, שנינו (חולין ל"ב א') החליד הסכין תחת [ה]סימן השני ופסקו נבלה, פירוש החליד כסה כמו חולדה המתכסה בעיקרי הבתים (שם כ' ב'), ושואל התלמוד (שם ל' ב') שכמו שהחליד תחת העור שספק נבילה הוא כמו שאומר שם אע"פ שאין עיקר השחיטה כי אם בסימנים כמו כן נאמר אם החליד תחת הצמר המסובך בצואר או תחת מטלית הקשור בצואר ואחר כך שחט כדרכו שהיא נבילה ונשאר בספק (ע"פ סה"ת סי' ה'). [ו]צריך להזהר כשאדם שוחט והוא חס על העור שלא יעשה [בו] קרע גדול וגומר שחיטתו בראש הסכין ומתכסה מן העור, שכעין זה פירש רבינו שלמה בזבחים פרק חטאת העוף (ס"ח א' בנוסחאות כ"י וע"ש ובסה"ת) שחלדה כזו היתה במליקה, אמנם אם שחט באמצע הסכין אין נראה שיהא קפידא אם ראש הסכין מכוסה מן העור מאחר שהסכין מקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה (ע"פ סה"ת שם). והר"ר אליעזר ממי"ץ (יראים סי' תנ"ו) היה מחמיר בעניין זה.
הגרמה, זהו ששוחט הסימנים במקום שאין דינן לישחט כמו ששנינו בפרק ראשון דחולין (י"ח א') השוחט מתוך הטבעת הגדולה ושייר בה לצד הראש מלא החוט על פני כולה כשירה רבי יוסי ברבי יהודה אומר מלא החוט על פני רובה, רב ושמואל [שניהם] פסקו (שם) כר' יוסי בר' יהודה ודווקא בטבעת ראשונה שהיא הגדולה ומקפת כל הקנה והיא עבה בשוה מכל צדדים הילכך כששחט רוב עוביה שחט רוב חללה לפיכך אם אחר כך הגרים ושחט לצד הראש חוץ לטבעת כשירה אבל בשאר טבעות (שאין) [שהן] עבין לצד חוץ ודקין לצד הצואר וכששחט רוב עוביין עדיין לא שחט רוב חללן אם אחר כך הגרים וגמר שחיטתו לצד הראש חוץ לטבעת הגדולה פסולה אבל שחט בשאר טבעות רוב גמור בין בעובים בין בחללם משם ואילך אין לחוש להגרמה וכשירה (ע"פ סה"ת סי' ו'), ומסקנא (י"ח ב' ורש"י) העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שפסלנו כשכולה למעלה מטבעת הגדולה שהיא כשירה עד שיפוי כובע וכן פוסק רב נחמן (שם י"ט א'), וכמו שני חיטין יש בסוף הקנה למעלה מטבעת הגדולה, שחט בתוך החיטין אם שייר מהם כל שהו לצד הראש הרי זו כשירה שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה והוא מן המקום הראוי לשחיטה, ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהם הרי זו מוגרמת ופסולה (לשון רמב"ם שחיטה פ"ג הי"ב). אמר רב נחמן אמר רב אסי (שם) מחלוקת ששחט שני שלישי והגרים שליש שרבי יוסי ברבי יהודה מכשירו הואיל ועשה הרוב בהכשר ופוסקין רב ושמואל כמותו אבל בהגרים שליש ושחט שני שלישי ד"ה פסולה וא"ד אמר רב אסי מחלוקת כשהגרים שליש ושחט שני שלישי אבל שחט שני שלישי והגרים שליש ד"ה כשירה. הא למדת שאם שחט הרוב בהכשר והגרים במיעוט שלכל הלשונות כשירה, ורבינו שלמה פסק (שם ל' ב' ד"ה תיקו) גם בזה להחמיר (ע"פ סה"ת שם). ואין ההלכות מוכיחות כן. הנה למדת עד היכן הוא מקום השחיטה בקנה לצד הראש צא ולמד לצד הכרס תני רבי יצחק בפרק אלו טריפות (שם מ"ה א') כל הקנה כשר לשחיטה עד מקום שמתפשט ומגיע ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות (ע"פ לשון רמב"ם שחיטה פ"א ה"ז) ובלבד שלא תאנ[ו]ס למשוך יותר מדאי שהרי מזה השיעור ואילך דין הקנה כדין הריאה ומטרפת בנקב משהו. ומקום שחיטה בושט מפרש (שם מ"ד א' ותד"ה כדי) שיניח לצד הראש כדי תפיסת יד ופירש בה"ג (דף קכ"ז א') כמה שיאחוז בשתי אצבעותיו ורבינו שלמה פירש ארבע אצבעותיו ופירש רבינו יצחק ברבי מאיר ארבע אצבעותיו בשוורים גדולים מכאן ואילך כל אחד לפי קטנו, ולמטה בוושט עד כמה מקום השחיטה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד מקום שישעיר (ע"פ סה"ת שם).
עיקור, פירשו בה"ג (דף קכ"ו ב') וכן פירש רבינו יצחק ברבי שמואל שנעקרו הסימנים ממקום חיבורן בלחי, ובשביל כך אינה טריפה דדווקא באמצע הסימנים שנינו באילו טריפות (חולין מ"ב א') נקובת הושט במשהו ופסוקת הגרגרת ברובה אבל כאן שהסימנים שלמים רק שנעקרו בראשן במקום חיבורן אינה טריפה ואפילו לדברי האומר טריפה אינה חיה בזאת מודה שהיא חיה אבל הלכה למשה מסיני היא שאין שחיטה מועלת בהן, ומה שמקשה התלמוד (שם ט' א' ותו') פשיטא שכולן שנויות במשנה הנה גם זאת משנה בפרק כיסוי הדם (פ"ה א') הנוחר והמעקר פטור מלכסות לפי שהשחיטה פסולה, ולשון המעקר תפס אגב לשון הנוחר, ורש"י פירש עיקור היא פסוקת הגרגרת ברובה ששנינו שם שהיא טריפה, ולפ"ז קשה דבפרק קמא דשחיטת חולין (כ' ב' ותו' כ' א' ד"ה אילימא) אמר רבין בר קיסי שאין עיקור סימנים במליקה בעוף אבל בשחיטה דווקא יש עיקור, ומאחר שעיקור הוא שם טרפות היאך יתכן לומר שאין עיקור סימנים במליקה בעוף והלא מלק עוף ונמצא טריפה פסול לד"ה (עי' זבחים ס"ט א'), אבל לדברי ה"ג מתיישב שאין עיקור שם טרפות אלא שהלכה למשה מסיני הוא שאין שחיטה מועלת בהן ולא נאמרה הלכה לעניין מליקה, ועוד קשה דאמר שמואל בפרק אלו טרפות (מ"ד א' ותו') תורבץ הוושט שנטל רובו מן הלחי כשר לפי שאינו דומה לעיקור סימנים שהוא בכולן וזה לא ניטל כי אם רובו וא"כ היאך יתכן לומר שעיקור שהוא בכולן היא משנה דפסוקת הגרגרת ברובה (ע"פ סה"ת סי' ז'). תניא (שם כ"ח א') שחט אחד בעוף או רובו ואחר כך נשמט הסימן השני שחיטתו כשרה, נשמט אחד מהן ואחר כך שחט את השני שחיטתו פסולה, שחט אחד מהן ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם השחיטה נשמט או אחר השחיטה נשמט (לשון רמב"ם שחיטה פ"ג הל' י"ד—ט"ו) זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול. ובפרק אלו טריפות (נ"ד א') אמר רב שאם הסימן השחוט נמצא שמוט הרי זו כשרה שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה, [ו]ודאי שלאחר שחיטה נעקר שאילו נעקר קודם השחיטה היה מתנדנד ולא ישחוט, אמר רב נחמן בד"א שלא תפס הסימנים בידו כששחט אבל תפשם ושחט איפשר שתשחט אחר העיקור ולפיכך הרי זו ספק נבילה (ע"פ רמב"ם שם הל' ט"ז—י"ז ועי' כס"מ) ורבי יוחנן אמר יבא ויקיף. ופירש רבינו שלמה שיחתוך עוד הסימן השחוט במקום אחר אם שני החתכים דומין זה לזה שניהם נעשו לאחר מיתת הסימן, ועניין זה מתיישב יותר לפירוש רבינו שלמה שפירש שעיקור שם טרפות ולכך הסימן חשוב כמת אבל לפירוש הה"ג שאין עיקור שם טרפות והסימן חשוב כחי היאך ידמה החתך שנעשה לאחר מיתה לחתך שנעשה מחיים, ונראה לפרש יקיף בבהמה אחרת שיעשנה שחוטה ושמוטה וכן הגירסא במקצת הספרים ויראה אם דומין יחד יתבאר ויתברר ששניהם נעקרו אחר השחיטה (ע"פ סה"ת שם). וא"ת והלא אמרנו למעלה כשאין הסימן שמוט שחוט ואין ידוע אם קודם השחיטה נשמט זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול אלמא אין מקיפין מבהמה לבהמה ומעוף לעוף י"ל דודאי להקל אין מקיפין אבל להחמיר מקיפין כי מן הדין היה לנו להתיר כאן בלא הקפה [כרב] שרוב פעמים הוא כך שאין שמוטה יכול[ה] לישחט כשלא תפס בסימן אלא דרבי יוחנן מחמיר לבדוק בהקפה ולפסול אם אינן דומים זה לזה ואם הם דומים זה לזה כשרה כרב ולולי שמודה רבי יוחנן לרב אף אם היו דומין פסולה כמו כל ספק בשחיטה שפסול, ומ"מ בחומרא זו שמחמיר רבי יוחנן הלכה כמותו לגבי רב דלגבי רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא במסכת ביצה (ד' א' ע"פ סה"ת שם). אדם ששוחט עוף צריך שיגביהנו מן הקרקע וירחיקנו מן הכותל שלא ינעוץ רגליו בקרקע או בכותל ויתעקרו הסימנים כדאיתא במסכת שבת פרק מפנין (קכ"ח ב') (ע"פ סה"ת שם). אמר רב יהודה (חולין ט' א') צריך שיבדוק הסימנים אחר השחיטה אם הם שחוטין יפה, ואם לא בדק בסימנים במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא.
<h2>דף י:</h2>
וכמו כן צריך לבדוק אחר שחיטה שאם ימצא פגימה אחר שחיטה הרי זו ספק נבילה, שהלכה כרב הונא שחושש שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט, לפיכך השוחט בהמות או עופות הרבה ביחד צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ביניהם ובדק באחרונה ונמצא הסכין פגומה הכל ספק נבילה ואפילו הראשונה (ע"פ רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ד עי' מ"מ), בדק הסכין ושחט בה ולא בדקה אחר השחיטה ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהם ואחר כך בדקה ומצאה פגומה שחיטתו כשרה שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששיבר בה, שפוסק שם [הלכה] כרב חסדא בדבר זה, וכן אם פשע ולא בדק אחר השחיטה או שנאבד הסכין שחיטתו כשרה (ע"פ הכ"ה שם).
<h2>דף יג:</h2>
מותר לשחוט בכל זמן בין ביום בין בלילה והוא שתהא אבוקה עמו כדי שיראה מה יעשה, ואם באפלה שחט שחיטתו כשירה (ע"פ רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ח).
<h2>דף טו:</h2>
נפרש תחילה באיזה דבר שוחטין, שנינו בכל שוחטין בין בסכין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, והוא שלא יהיה בהם פגימה (ע"פ רמב"ם שחיטה פ"א הי"ד). ואמר רבא (י"ז ב') שלש מדות בסכין, אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה, ואוגרת היא פגימה שהצפורן מתעכב בה משתי רוחות (שם ורש"י ד"ה משני), מסוכסכת לא ישחוט [ואם שחט שחיטתו כשרה], והיא פגימה שאין חוגר בה את הצפורן כי אם מרוח אחת, ואם שחט שחיטתו כשירה, ודווקא כשהוליך ולא הביא וגם הפגימה היא בראש הסכין דאם לא כן יש לחוש כי חריפות הסכין יחלוש עור הסימנים [ב]טרם יגיע אל הפגימה והפגימה תקרע עור סימנים, עולה ויורד שוחטין בו לכתחילה (ע"פ סה"ת סי' א'). וכן בסכין שדומה לסאסאה פירוש היא סכין שאינה פגומה אלא אינה חלקה כמגע השבולת שוחטין בה לכתחילה (שם). אמר רב פפא (שם) הסכין צריך בדיקה בבשר האצבע ובצפורן בשלש רוחות הסכין, בבשר כנגד הושט שהוא רך, בצפורן כנגד הקנה [שהוא קשה] (סה"ת שם). וסכין שחותכת בשתי רוחותיה וצדה אחת כמגל וצדה השנית יפה לא ישחוט בצד היפה לכתחילה שמא ישחוט בצד האחר ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשירה (רמב"ם שם הכ"ב) כך אומר בפרק קמא דחולין. וגדולה מזו תניא בתוספתא (פ"א ה"ג) סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגירה ואם יש בין פגימה לחברתה מלא שנים בצואר שחיטתו כשירה. ובסכין ארוך (ויש) [שיש] בה פגימה יש מתירין (סה"ת סי' ב') לקשור מטלית על הפגימה ולשחוט בו שאין לגזור כאן שמא ישחוט בלא מטלית, שיש כאן היכירא גדולה.
<h2>דף יח.</h2>
מסקינן שם שכל טבח שלא הראה סכינו ששוחט בה לחכם ושחט בה בודקין אותה אם נמצא סכינו יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין עליו שכל בשר ששחט שהיא טריפה (ע"פ לשון רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ו ע"ש). ובזמן הזה אני ראיתי כל גדולי הדור שאינן מקפידין כל כך בטבח שאינו מראה סכינו להם, וכן כמה בני אדם שאנו אוכלין משחיטתם אע"ג שאין ידוע לנו שבקיאין בהלכות שחיטה לפי שאנו תופסין הלכה דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן (י"ב א').
הגרמה, זהו ששוחט הסימנים במקום שאין דינן לישחט כמו ששנינו בפרק ראשון דחולין (י"ח א') השוחט מתוך הטבעת הגדולה ושייר בה לצד הראש מלא החוט על פני כולה כשירה רבי יוסי ברבי יהודה אומר מלא החוט על פני רובה, רב ושמואל [שניהם] פסקו (שם) כר' יוסי בר' יהודה ודווקא בטבעת ראשונה שהיא הגדולה ומקפת כל הקנה והיא עבה בשוה מכל צדדים הילכך כששחט רוב עוביה שחט רוב חללה לפיכך אם אחר כך הגרים ושחט לצד הראש חוץ לטבעת כשירה אבל בשאר טבעות (שאין) [שהן] עבין לצד חוץ ודקין לצד הצואר וכששחט רוב עוביין עדיין לא שחט רוב חללן אם אחר כך הגרים וגמר שחיטתו לצד הראש חוץ לטבעת הגדולה פסולה אבל שחט בשאר טבעות רוב גמור בין בעובים בין בחללם משם ואילך אין לחוש להגרמה וכשירה (ע"פ סה"ת סי' ו'), ומסקנא (י"ח ב' ורש"י) העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שפסלנו כשכולה למעלה מטבעת הגדולה שהיא כשירה עד שיפוי כובע וכן פוסק רב נחמן (שם י"ט א'), וכמו שני חיטין יש בסוף הקנה למעלה מטבעת הגדולה, שחט בתוך החיטין אם שייר מהם כל שהו לצד הראש הרי זו כשירה שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה והוא מן המקום הראוי לשחיטה, ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהם הרי זו מוגרמת ופסולה (לשון רמב"ם שחיטה פ"ג הי"ב). אמר רב נחמן אמר רב אסי (שם) מחלוקת ששחט שני שלישי והגרים שליש שרבי יוסי ברבי יהודה מכשירו הואיל ועשה הרוב בהכשר ופוסקין רב ושמואל כמותו אבל בהגרים שליש ושחט שני שלישי ד"ה פסולה וא"ד אמר רב אסי מחלוקת כשהגרים שליש ושחט שני שלישי אבל שחט שני שלישי והגרים שליש ד"ה כשירה. הא למדת שאם שחט הרוב בהכשר והגרים במיעוט שלכל הלשונות כשירה, ורבינו שלמה פסק (שם ל' ב' ד"ה תיקו) גם בזה להחמיר (ע"פ סה"ת שם). ואין ההלכות מוכיחות כן. הנה למדת עד היכן הוא מקום השחיטה בקנה לצד הראש צא ולמד לצד הכרס תני רבי יצחק בפרק אלו טריפות (שם מ"ה א') כל הקנה כשר לשחיטה עד מקום שמתפשט ומגיע ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות (ע"פ לשון רמב"ם שחיטה פ"א ה"ז) ובלבד שלא תאנ[ו]ס למשוך יותר מדאי שהרי מזה השיעור ואילך דין הקנה כדין הריאה ומטרפת בנקב משהו. ומקום שחיטה בושט מפרש (שם מ"ד א' ותד"ה כדי) שיניח לצד הראש כדי תפיסת יד ופירש בה"ג (דף קכ"ז א') כמה שיאחוז בשתי אצבעותיו ורבינו שלמה פירש ארבע אצבעותיו ופירש רבינו יצחק ברבי מאיר ארבע אצבעותיו בשוורים גדולים מכאן ואילך כל אחד לפי קטנו, ולמטה בוושט עד כמה מקום השחיטה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד מקום שישעיר (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף כז.</h2>
וצריך שישחוט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, אבל שני חצאים בעוף או אחד וחצי בבהמה פסולה (סה"ת סי' א'), ולכתחילה צריך שנים בבהמה ושנים בעוף ללשון אחד, ו[ל]לשון שני בתחלת פרק השוחט צריך אחד שלם בעוף. וצריך לשחוט הוורידין כרבי יהודה כדי שיצא הדם כדאמר בפרק ראשון דברכות (ח' ב') הזהרו בוורידין כרבי יהודה, אמנם שהייה או דרסה אינה פוסלת בהן דאמר רבי יוחנן (חולין כ"ח ב') מנקבן בקוץ בשעת שחיטה וכשר דאף רבי יהודה לא אמר אלא בעוף שצולהו כולו כאחד אבל בהמה שמנתחין אותה אבר אבר לא צריך שיוציא כל דמה (ע"פ סה"ת שם), ואומר רבינו יצחק שאף בעוף אינו מצריך רבי יהודה אלא לכתחילה אבל בדיעבד מותר וכן מוכיח [קצת] בפרק השוחט ואע"פ ששנינו בתוספתא (פ"ב הל' א') רבי יהודה פוסל עד שישחוט [את] הוורידין פוסל לאו דווקא אלא אוסר (תד"ה השוחט וע"פ סה"ת שם).
<h2>דף כז:</h2>
מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה וחיה ועוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לעניין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגומר מלמד ששפיכת דם [ה]עוף כשפיכת דם חיה (רמב"ם שחיטה פ"א ה"א). ותני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף (לכל) [וכל] נפש החיה הרומשת במים (ויקרא י"א מ"ו) הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפוטרו בולא כלום אי אפשר שכבר הוקשה לבהמה, הא כיצד הכשרו בסימן אחד. ותניא (כ"ח א' ורש"י ד"ה כאשר) רבי אומר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך, היכן ציוהו בשחיטה, מלמד שנצטוה משה בעל פה בהלכות שחיטה, באיזה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור שחיטה, ובאיזה דבר שוחטין, ומתי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הם הדברים הפוסלים את השחיטה, ומי הוא השוחט (ע"פ רמב"ם שם ה"ד), ובדברי קבלה אמר שאול ושחטתם בזה ואכלתם (שמואל א', י"ד ל"ד) מלמד שיש שם צוויים בעל פה (ע"פ מד"ר נשא פרשה א' א').
<h2>דף כח.</h2>
גרסינן בריש פרק השוחט מעשה באווז אחת שהיתה בבית (רבה) [רבא] שנמצא צוארו מלוכלך בדם אמר (רבה) [רבא] היאך נעשה אם נשחטנו ואחר כך נבדוק אותו שמא במקום נקב ישחוט ואם נבדוק אותו בתחילה הלא הוושט יש לו שני עורות החיצון אדום והפנימי לבן ולכך אין לו בדיקה מבחוץ אמר לו רב יוסף בנו נבדוק הקנה תחילה מבחוץ ואחר כך נשחוט הקנה לבדו כי עוף הכשירו בסימן אחד ואחר כך נהפוך הוושט ונבדוק אותו מבפנים. עוד יש מעשה אחר בפרק אילו טריפות (נ"ג ב') באוז אחד שהיה בבית רב אשי שנכנס לבין הקנים וכשחזרו ראוה[ו] שהיה צוארו מלוכלך בדם ופסק רב אשי כשם שאומרים שבספק כלב ספק חתול תולין להקל בכלב כך בספק חתול הכהו ספק קנה הכהו תולין להקל בקנה, ונראה לפרש שבמעשה דבפרק השוחט לא היו מסופקין בנקיבת קנה שהרי לא נכנס בין הקנים כמו שנכנס בכאן אבל הספק היה אם דרסו חתול בידו או ברגלו לכך אומר שם כי הוושט לפי שהוא אדום מבחוץ אין לו בדיקה מבחוץ שאין ניכר בו האדמומית אלא [מ]בפנים והוא הדין שצריך בדיקה כנגד כל החלל אבל במעשה דפרק אלו טריפות שתולין בנקיבת הקנה יש לו לוושט בדיקה מבחוץ אם ניקב כמו שיש בדיקה לגרגרת שהנקב ניכר בה מן הטעם שבארנו שדריסה אינה ניכרת בדבר אדום אבל הנקב ניכר בה לפיכך כשאומר התלמוד (מ"ג א') שני עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן אומר שם למאי נפקא מינה לספק דרוסה אבל אינו אומר למאי נפקא מינה לספק נקובה (ע"פ סה"ת סי' כ"ה). ורש"י פירש במעשה דפרק השוחט כי לא היה מסופק כלל בדריסה שבספק כלב ספק חתול תולין בכלב וכן בספק חתול ספק קנה תולין בקנה להקל וצריך בכ"מ לבודקו שמא נפסק הקנה ברובו או ניקב הוושט, שאם היינו חוששין לדריסה היה צריך בדיקה כנגד כל החלל אם האדים הבשר כנגד בני מעיים אף על פי שלא נמצאת הריעותא אלא בסימנים, ולפירושו יקשה מה שאמרנו כי למה אין נקב ניכר בדבר אדום.
<h2>דף ל.</h2>
השוחט בשנים ושלשה מקומות רב אמר כשרה (חולין ל' א' ותו' וע"ש במהר"ם) וכן הלכה דרב יצחק בר שמואל בר מרתא אכל ממיטב חתיכות שנעשית כך (ל' ב') ואין הלכה כשמואל שפוסל ואמר שצריך שחיטה מפורעת ואינה כאן מפורעת מפני ששחט במקום אחד בקנה מיעוט הסימן ובמקום אחר רוב הסימן ומפני שהחתכים מקורבים אין מקום שחיטת הרוב מתרווחת ועוד דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי (בכורות מ"ט ב') כך פירש רבינו שלמה פירוש שנים ושלש מקומות, ובשאלתות דרב אחאי (סי' קכ"ד) מפרש כגון שכל אותן המקומות בטבעת אחת וכיוצא בזה בוושט ששוחט בה בהקיפו של סימן כאן מעט וכאן מעט וכשתצ(ט)רף החתכים תמצא בהם רוב, וכן מפרש בכתב דרבי אלדד הדני, ועוד פירש בשאלתות שאפילו חתך מיעוט הקנה למעלה לצד העור וחזר וחתך מיעוטו לצד אחר זה שלא כנגד זה דכשרה מאחר שיש כאן רוב אם תצ(ט)רפם. ושחיטה העשויה כקולמוס באלכסון כשרה לד"ה (חולין שם).
<h2>דף ל:</h2>
בעי רב פפא (ל' ב') החליד במיעוט סימנים מהו, פירש רבינו שלמה דבמיעוט הראשון אינו מסתפק דודאי נבילה היא אבל שואל במיעוט אחרון ונשאר בספיקא ואומר שיש לנו להחמיר בדבר ומביא ראיה שגם בה"ג (דף קכ"ה ד') פוסק, והיכא דשהה במיעוט סימנין בין בתחילה בין בסוף אסור דכיון דלא איפשיטא [לן] עבדינן לחומרא. וכבר בארנו (לעיל [הו' בדף ל"ב א']) על פי התוספתא שאם שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אף על פי ששהה זמן מרובה שחיטתו כשירה וגם אם הגרים במיעוט אחרון כאשר יתבאר (לקמן) ומסתמא הוא הדין בהחליד, וכן פסק רבינו משה (שחיטה פ"ג הל' י' י"ג עי' כס"מ) כי משפט אחד להם. אלא נראה הפירוש כמו שפירש הרב [הקדוש] רבי אושעיא הלוי (בתוס' שם) שפירש החליד במיעוט הסימנים בבהמה כגון לאחר ששחט רובו של אחד החליד הסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ושחט סימן שני כדרכו, כי שמא הואיל ונשחט רובו של סימן זה הרי המיעוט כאילו נחתך ואין כאן חלדה או שמא הואיל ועדיין לא נגמרה השחיטה כולה שעדיין לא נשחט סימן השני הרי זו חלדה ופסולה, ונשאר בספק וכל ספק איסור דנין בו להחמיר.
דרסה, שנינו (חולין ל' ב') התיז סימני הראש בבת אחת שלא הוליך ולא הביא שחיטתו פסולה, ותנא דבי רבי ישמעאל (שם) אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט [ואומר] חץ שחוט לשונם (ע"פ סה"ת סי' ד'). ופסק רב יהודאי גאון בה"ג (דף קכ"ו ב') שאדם המשתכר לא ישחוט כי רוב דרוסות מחמת שכרות הן.
<h2>דף לא.</h2>
והסכין ששוחט בה צריכה שתהא ארוכה כרוחב שני צווארין של בהמה ששוחט דאמר רבי זירא מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר אחר, ונראה שלא אמר כך אלא כדי שישחוט בריוח ולא מפני שיצטרך להוליך אותו כל אותו שיעור. בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הביא והוליך אפילו בכל שהוא שחיטתו כשרה (ל' ב'). והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט (לשון רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ז).
<h2>דף לב.</h2>
והא לך פירושם. שהייה, שנינו בפרק שני דחולין (ל"ב א' ורש"י) נפלו כליו והגביהן, השחיז הסכין ועף פירוש השחיז הסכין קודם שחיטה [ועף] כלומר נתיגע ולפיכך פסק לשחוט מחמת חלשות, ובא חבירו ושחט, אם שהה כדי שחיטת בהמה אחרת שחיטתו פסולה. ומפרש רבי יוחנן ושמואל אף בהמה לעוף ופסק כן רבינו חננאל, אבל רבינו שלמה (ד"ה דקה) פוסק כרב לחומרא דעוף לעוף שהרי במערבא סוברין כמותו, ומשמיה דרבי יוסי ברבי חנינא אומרים כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט גסה לגסה ודקה לדקה ומסתמא הוא הדין עוף לעוף אבל לא גסה לדקה וכל שכן בהמה לעוף דלא, וכן פוסק בה"ג גסה לגסה ודקה לדקה ועוף לעוף (שם תד"ה ושמואל) וכן נתפרש הלכה למעשה בהלכות גדולות (דף קכ"ה ד' ע"ש), ולא נשער כלל כשיגביהנה וירביצנה. בעי רבא (שם) שהיות מהו שיצטרפו ולא איפשיטא, ויש לנו להחמיר בדבר. אמר רבא (שם) השוחט בסכין רעה שאינה חותכת יפה אפילו כל היום כולו כשר, מאחר שאינו שוהה כלל אלא כל היום כולו מוליך ומביא (ע"פ סה"ת סי' ג').
בעי רב פפא שהה במיעוט סימנים מהו, תיקו. וצריך להתיישב בבעיא זו שהרי לא תמצא שהייה בעוף בקנה כלל, שהרי שנינו בתוספתא (פ"ב ה"א ע"ש) שחט רוב גרגרת והוא הדין הוושט בעוף אע"פ ששהה זמן מרובה שחיטתו כשרה, ובפרק השוחט (כ"ט א') נמי אמרינן בעוף אי מחצה דגרגרת כרוב הא עבד ליה רוב ותו לא פסלה שהייה, וראיתי גם בתוספתא (פ"א ה"א) שחט בה רוב שנים ואחר כך גמר הגוי שחיטתו כשרה, ואם שחט מיעוט ראשון של קנה ושהה הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה שהרי אם היה חצי קנה פגום ובשעת שחיטה הוסיף עליו כל שהו וגמרו שחיטתו כשרה כמו שאומר שם, וגם אין הבעיא בשהה במיעוט ראשון של וושט ושהה בה וגמרה שאם כן למה נשארו בתיקו בספיקא והא תניא בתוספתא (פ"ב סוף ה"ב ע"ש) שחט מיעוט וושט ושהה בה כדי שחיטה פסולה, ובמיעוט ראשון של קנה ושל וושט משפט אחד לעוף ולבהמה ואין כאן ספק, [ו]גם [ב]מיעוט אחרון לעוף אין כאן ספק כי הכל כשר וכן אם שחט רוב שני סימנים בבהמה ושהה בהם וגמרה אין כאן ספק שכשרה. והרב [הקדוש] ר' אושעיא הלוי מפרש שאלה זו בבהמה ובשוחט בסכין רעה שעל זה העניין כתובה השאלה בתלמוד ומסתפק אם שחט רובו של סימן אחד בבהמה ושחט מיעוטו בסכין רעה והוליך והביא זמן גדול עד שחתכו ואחר כך שחט סימן שני מהו כי שמא מה שאנו מכשירין שהייה דשוחט בסכין רעה זהו כשמתעסק בחתיכת הסימנים אבל בכאן ששחט רוב הסימן הרי המיעוט כאילו הוא חתוך וכשמוליך ומביא כל היום באותו מיעוט הרי הוא כאילו מוליך ומביא ביד או ברגל ויש כאן שהייה בין סימן לסימן בבהמה ופסולה עכ"ד (ע"פ סה"ת סי' ה'). מי ששחט [הושט] בעוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט אם לא ניקב חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניחו עד שימות ובודק הושט מבפנים, אם לא נמצאת [בו] טיפת דם בידוע שלא ניקב וכשרה (ע"פ רמב"ם שחיטה פ"ג ה"ח).
חלדה, שנינו (חולין ל"ב א') החליד הסכין תחת [ה]סימן השני ופסקו נבלה, פירוש החליד כסה כמו חולדה המתכסה בעיקרי הבתים (שם כ' ב'), ושואל התלמוד (שם ל' ב') שכמו שהחליד תחת העור שספק נבילה הוא כמו שאומר שם אע"פ שאין עיקר השחיטה כי אם בסימנים כמו כן נאמר אם החליד תחת הצמר המסובך בצואר או תחת מטלית הקשור בצואר ואחר כך שחט כדרכו שהיא נבילה ונשאר בספק (ע"פ סה"ת סי' ה'). [ו]צריך להזהר כשאדם שוחט והוא חס על העור שלא יעשה [בו] קרע גדול וגומר שחיטתו בראש הסכין ומתכסה מן העור, שכעין זה פירש רבינו שלמה בזבחים פרק חטאת העוף (ס"ח א' בנוסחאות כ"י וע"ש ובסה"ת) שחלדה כזו היתה במליקה, אמנם אם שחט באמצע הסכין אין נראה שיהא קפידא אם ראש הסכין מכוסה מן העור מאחר שהסכין מקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה (ע"פ סה"ת שם). והר"ר אליעזר ממי"ץ (יראים סי' תנ"ו) היה מחמיר בעניין זה.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לתוך ימים ונהרות שמא יאמרו עובד מים הוא זה ונראה כמקריב למים, ולא ישחוט בכלי שיש בו מים שמא יאמרו לצורה שתראה במים שחט, ולא ישחוט בתוך הכלי[ם] ולא לתוך הגומא שכך דרך עובדי ע"ז ואומר רבינו יעקב (תד"ה אין וע"ש ומש"כ רבינו בסמוך) דמדבר בגומא מנוקה מעפר, ואם שחט שחיטתו כשרה (ע"פ לשון רמב"ם שחיטה פ"ב ה"ה). שוחטין בכלי מלא מים עכורין שאין הצורה נראית בהן וכן שוחט חוץ לגומא והדם יורד לגומא, ובשוק לא יעשה כך (רמב"ם שם ה"ו ע"ש) שלא יחזיק המינים בחוקותיהם (ע"פ רש"י מ"א ב' ד"ה יחקה). ומותר לשחוט על דופני הספינה והדם שותת על הדופן ויורד למים, ומותר לשחוט על גבי אחורי הכלי[ם] (רמב"ם שם ע"ש). ועיקרי הלכות אלו בסוף פרק השוחט. ויש לדקדק מאחר שאינו מוצא היתר בגומא אלא בשחיטה חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא משמע שאפילו בגומא שאינה מנוקה מעפר צריך ליזהר (תד"ה אין) וכן כתב מורי שרבינו יצחק היה נזהר מכל גומות.
<h2>דף מב.</h2>
עיקור, פירשו בה"ג (דף קכ"ו ב') וכן פירש רבינו יצחק ברבי שמואל שנעקרו הסימנים ממקום חיבורן בלחי, ובשביל כך אינה טריפה דדווקא באמצע הסימנים שנינו באילו טריפות (חולין מ"ב א') נקובת הושט במשהו ופסוקת הגרגרת ברובה אבל כאן שהסימנים שלמים רק שנעקרו בראשן במקום חיבורן אינה טריפה ואפילו לדברי האומר טריפה אינה חיה בזאת מודה שהיא חיה אבל הלכה למשה מסיני היא שאין שחיטה מועלת בהן, ומה שמקשה התלמוד (שם ט' א' ותו') פשיטא שכולן שנויות במשנה הנה גם זאת משנה בפרק כיסוי הדם (פ"ה א') הנוחר והמעקר פטור מלכסות לפי שהשחיטה פסולה, ולשון המעקר תפס אגב לשון הנוחר, ורש"י פירש עיקור היא פסוקת הגרגרת ברובה ששנינו שם שהיא טריפה, ולפ"ז קשה דבפרק קמא דשחיטת חולין (כ' ב' ותו' כ' א' ד"ה אילימא) אמר רבין בר קיסי שאין עיקור סימנים במליקה בעוף אבל בשחיטה דווקא יש עיקור, ומאחר שעיקור הוא שם טרפות היאך יתכן לומר שאין עיקור סימנים במליקה בעוף והלא מלק עוף ונמצא טריפה פסול לד"ה (עי' זבחים ס"ט א'), אבל לדברי ה"ג מתיישב שאין עיקור שם טרפות אלא שהלכה למשה מסיני הוא שאין שחיטה מועלת בהן ולא נאמרה הלכה לעניין מליקה, ועוד קשה דאמר שמואל בפרק אלו טרפות (מ"ד א' ותו') תורבץ הוושט שנטל רובו מן הלחי כשר לפי שאינו דומה לעיקור סימנים שהוא בכולן וזה לא ניטל כי אם רובו וא"כ היאך יתכן לומר שעיקור שהוא בכולן היא משנה דפסוקת הגרגרת ברובה (ע"פ סה"ת סי' ז'). תניא (שם כ"ח א') שחט אחד בעוף או רובו ואחר כך נשמט הסימן השני שחיטתו כשרה, נשמט אחד מהן ואחר כך שחט את השני שחיטתו פסולה, שחט אחד מהן ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם השחיטה נשמט או אחר השחיטה נשמט (לשון רמב"ם שחיטה פ"ג הל' י"ד—ט"ו) זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול. ובפרק אלו טריפות (נ"ד א') אמר רב שאם הסימן השחוט נמצא שמוט הרי זו כשרה שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה, [ו]ודאי שלאחר שחיטה נעקר שאילו נעקר קודם השחיטה היה מתנדנד ולא ישחוט, אמר רב נחמן בד"א שלא תפס הסימנים בידו כששחט אבל תפשם ושחט איפשר שתשחט אחר העיקור ולפיכך הרי זו ספק נבילה (ע"פ רמב"ם שם הל' ט"ז—י"ז ועי' כס"מ) ורבי יוחנן אמר יבא ויקיף. ופירש רבינו שלמה שיחתוך עוד הסימן השחוט במקום אחר אם שני החתכים דומין זה לזה שניהם נעשו לאחר מיתת הסימן, ועניין זה מתיישב יותר לפירוש רבינו שלמה שפירש שעיקור שם טרפות ולכך הסימן חשוב כמת אבל לפירוש הה"ג שאין עיקור שם טרפות והסימן חשוב כחי היאך ידמה החתך שנעשה לאחר מיתה לחתך שנעשה מחיים, ונראה לפרש יקיף בבהמה אחרת שיעשנה שחוטה ושמוטה וכן הגירסא במקצת הספרים ויראה אם דומין יחד יתבאר ויתברר ששניהם נעקרו אחר השחיטה (ע"פ סה"ת שם). וא"ת והלא אמרנו למעלה כשאין הסימן שמוט שחוט ואין ידוע אם קודם השחיטה נשמט זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול אלמא אין מקיפין מבהמה לבהמה ומעוף לעוף י"ל דודאי להקל אין מקיפין אבל להחמיר מקיפין כי מן הדין היה לנו להתיר כאן בלא הקפה [כרב] שרוב פעמים הוא כך שאין שמוטה יכול[ה] לישחט כשלא תפס בסימן אלא דרבי יוחנן מחמיר לבדוק בהקפה ולפסול אם אינן דומים זה לזה ואם הם דומים זה לזה כשרה כרב ולולי שמודה רבי יוחנן לרב אף אם היו דומין פסולה כמו כל ספק בשחיטה שפסול, ומ"מ בחומרא זו שמחמיר רבי יוחנן הלכה כמותו לגבי רב דלגבי רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא במסכת ביצה (ד' א' ע"פ סה"ת שם). אדם ששוחט עוף צריך שיגביהנו מן הקרקע וירחיקנו מן הכותל שלא ינעוץ רגליו בקרקע או בכותל ויתעקרו הסימנים כדאיתא במסכת שבת פרק מפנין (קכ"ח ב') (ע"פ סה"ת שם). אמר רב יהודה (חולין ט' א') צריך שיבדוק הסימנים אחר השחיטה אם הם שחוטין יפה, ואם לא בדק בסימנים במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא.
שנינו ניקב[ה] הריאה או שחסרה טריפה. אמר רבא שתי אונות הסרוכות יחד אין מועיל בהם בדיקה להכשיר הבהמה בד"א שסרוכות שלא כסדרן אבל כסדרן דרך גידולן הוא וכשירה ע"כ כתוב בגמרא (מ"ו ב'). פירש רבינו שלמה שסירכא זו באה מחמת נקב שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקין והמשקה נעשה עב בתוכה וי[ו]צא מעט מעט דרך [ה]נקב ונקפה ונעשה קרום וכשסרוכות כסדרן זו מגינה על זו וחוזרת לבריאותה שמתוך ששוכבות זו על זו אין מתפרקות והקרום הולך וחזק ואין מתגלה הנקב אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר ומגלה הנקב. ולפירוש זה משמע שסובר [ש]אין סירכה בלא נקב ולפיכך אף כסדרן צריך לבדוק בנפיחה לדעת אם נסתם הנקב כולו, וכן פסק בהלכות טריפות של רבינו גרשם שפסק אונות הסרוכות זו לזו כסדרן או סבוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות כשירה בנפיחה שמנפחין אותה כשהיא סרוכה בצלעות או גוררין אותה סירכה מעל הצלעות עם הבשר ואם עולה בנפיחה כשירה, וכן כתוב בתשובת הגאונים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם שתי אונות הסרוכות בחוט אחד כסדר[ן] בודקין אותם בנפיחה במים פושרים אם מבצבצים טריפה ואם לאו כשירה שמאחר שסמוכות זו לזו דרך גידולן הם מגינות זו על גב זו עד כאן דבריהם, מכל אלה יש ללמד שסוברים שאין סירכה באה אלא מחמת נקב, ואף על פי שהקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום (מ"ז ב') זה במקום אחר בריאה או בשלא כסדרן מפני שסוף הקרום ראוי ליפסק (ע"פ סה"ת סי' ח'—ט' ותו' חולין מ"ו ב' ד"ה היינו) כאשר בארנו למעלה. ולפי פירוש זה פסק רבינו שמשון מארץ ישראל בשם ר"י שבכל מקום שצריך בדיקה אין אנו בקיאין בדבר לפיכך אף כסדרן לא נכש[י]רנו מפני שצריך לבודקה בנפיחה, וכעניין זה פסק בה"ג (דף קכ"ט ד') לעניין בדיקת נפולה ושבורה שמאחר שאין אנו בקיאין בדבר נאסור הכל, ורבינו שלמה (חולין נ"ב א' ד"ה בתרי) חולק על פסק זה כאשר יתבאר (לקמן דף קמ"ב ד' בד"ו [הו' בחולין נ"ו א']).
עוד יש שם מפרשין שרגילה סירכא לבא בלא נקב שמתוך שהיא שואבת כל מיני משקין והיא לחה נדבק קרום זה לקרום אחר ומתפשט הקרום והרי הוא כמו סירכא ושלא כסדרן טריפה לפי שסופה להתפרק וחשובה כנקובה מאחר שסופה להנקב אבל כסדרן כשירה שאין סופה להתפרק וא"כ לא [י]היה בה נקב לעולם ולפי זה כסדרן כשרה בלא שום בדיקה (ע"פ תו' מ"ו ב' ד"ה היינו וסה"ת סי' ח—ט) וכן קבלתי ממורי רבינו יהודה שהיה פוסק כן הלכה למעשה בשם רבו ר"י ואומר כי העידו לפני ר"י ברבי שמואל כי ר"ת היה מכשירה בכסדרן בלא בדיקה אף בבהמה של גוי שאין להקל מטעם שהתורה חסה על ממונם של ישראל וכן נראה לריב"א עיקר כפירוש זה רק לא היה רוצה להורות להקל בלא בדיקה מפני שהדבר יצא מפי גדולים, אמנם במקום שהיה רואה שהקרום שקורים טיילא בלעז יש בין אונא לאונא מעיקר[ן] עד אמצע אמר כי אין לחוש שאין זו סירכא שכך רגילות למצוא בהרבה ריאות. ולפירוש זה קשה קצת שאומר בפרק אלו טרפות (מ"ח א' ע"ש) בעניין בדיקת הריאה אי האי אינקיב טריפה ואי האי אינקיב טריפה שמאחר שטרפות הריאה אינה מפני שכבר ניקבה אלא מפני שסופה לינקב לא היה לו לומר בלשון זה אלא היה לו לומר אי האי מינקיב טריפה, וצריך לומר מכל מקום כי כן רוצה לומר אי האי מינקיב (תו' שם).
הכרס והדקים שניקבו טריפה, וכן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ טריפה (מ"ב א' וע"פ נ"ב ב'). ומחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד מבפנים כשירה אפילו ראש העב של מחט לצד חוץ, שאוכלין ומשקין דחקוה ליכנס שם (מ"ח ב'—מ"ט א'), ואומר רבינו יצחק אם נמצאת מחט בקורקבן מצד אחד מבפנים שמשפט אחד להם לפי שדרך הוושט בא עם המאכל ומתוך שהוא טוחן תדיר יש לומר שאוכלין ומשקין דחקוהו ליכנס שם, ואין חילוק בדבר בין במחטים קטנות בין בגדולות בכל עניין כשר (ע"פ סה"ת סי' י"ד ע"ש). פירש רש"י אבל בהמסס שאין לו כי אם עור אחת אפילו מצד אחד טריפה דחוששין שמא ניקב כולו ואחר כך הבריא, ומה ששנינו המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ לא לחוץ ממש אלא לצד חוץ לאפוקי ניקבו זה לתוך זה, ור"ת מפרש שאין חילוק שאפילו בהמסס מצד אחד כשירה ומה שתפס בית הכוסות להשמיענו חידוש שאפילו בית הכוסות שהיא דופן כפולה וניקב עור (שלה) [שלם] כשירה (סוכה ל"ד א' ותו' וחולין נ' ב' תד"ה מחט). המחט שנמצאת מבחוץ להמסס ובית הכוסות בחלל הגוף אפילו לא ניקב כלל טריפה כי ודאי נקבה הוושט ויצאה שם (ע"פ תו' שם). ומחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד מבפנים, וכן בקורקבן שהכשרנו, אם נמצא קורט דם מבחוץ כנגד נעיצת המחט מבפנים טריפה דאם אין שם מכה גם מבחוץ דם זה מניין, ואם המחט נכרת משני צדדין, נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם בידוע שננעץ מעבר שני לאחר שחיטה, בד"א שאנו מצריכין קורט דם זהו כשיש מחט או כשאין הנקב ניכר משני צדדין אבל אם הנקב ניכר משני צדדין טריפה אפילו בלא קורט דם כמו שאומר התלמוד (חולין נ"א א') אם מחיים יצא המחט היה הדם נסרך על המחט אבל כשאין שם מחט אין שום דבר שיסרך בו הדם (ע"פ סה"ת שם ובסימנים).
שבורה טריפה והוא שנשתברו רוב צלעותיה, וצלעות הבהמה הן אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן, נשתברו אחת עשרה מכאן ואחת מכאן טריפה והוא שנשתברו מחציין של מול השדרה, נשתברו שש מכאן ושש מכאן אם היו הצלעות גדולות שיש בהן מוח טריפה ואם לאו אף על פי שהן רוב ואף על פי שנשתברו כלפי השדרה מותרת (ע"פ רמב"ם שחיטה פ"י הל' א'—ב' ע"ש). וכן אם נעקרו רוב צלעותיה טריפה, ואם נעקרה אפילו צלע אחת וחצי חולייתה עמה שהצלע תקועה בה [הרי זו] טריפה, וכן אם נעקרה מן השדרה חוליא אחת אפילו היתה מן החוליות שלמטה מן הכסלים שאין בהן צלעות הרי זו טריפה (רמב"ם שם).
אף על פי שהזכרנו לאו הטריפה בספר מצות לא תעשה (קל"ד) ושם בארנו כי הטריפה האמורה בתורה היא הנוטה למות ולא נאמר טריפה אלא שדבר הכתוב בהווה כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושברה ועדיין לא מתה, ויש חלאים אחרים ואם יארע[ו] לה תחשב טריפה והם הלכה למשה מסיני ואלו הן, דרוסה, נקובה, חסורה, נטולה, קרועה, נפולה, פסוקה, שבורה (ע"פ לשון רמב"ם שחיטה פ"ה הל' א'—ב'), סימן להם ד"ן חנ"ק נפ"ש, וכל הטריפות בכלל אלו הן. ומפני שטרפות הנקובה מצוי יותר בריאה ודרך כל השוחטין לבדוק בריאה נבאר הלכות טרפות עם הלכות שחיטה, וטרפות הריאה נבאר תחילה מפני שהוא מצוי יותר. ועיקרי כל ההלכות בפרק אלו טרפות.
<h2>דף מג.</h2>
העוף אין לו כרס ולא המסס ולא בית הכוסות אבל יש לו כנגדן זפק וקורקבן, והזפק שניקב במשהו בגגו טריפה ואיזהו גגו של זפק זה שימתח בשוה עם הוושט כשיאריך העוף צוארו אבל שאר הזפק התלוי מלמטה שניקב מותר (ע"פ לשון רמב"ם שחיטה פ"ו הי"ז ע"ש). אמר רב נחמן ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים או ניקב הכיס והקורקבן קיים כשר, וכן ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר.
והוושט שיש לו שתי עורות, ניקבו זה בלא זה כשר ואם ניקבו שניהם אף זה שלא כנגד זה טריפה מפני שאוכל שבו תמיד מתרחב וכווץ ועל ידי כן פעמים שהנקבים מכוונים זה כנגד זה. אמר רבא קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום. ישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא אבל אם נמצא לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא (ע"פ מ"ג ב'). פירש רש"י הבריא, ניקב כמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כ"ג מ"ז) לשון אחר שמא הבריא הנקב ונסתם אחר שניקב מעבר לעבר ואין מועיל. [כתב רבינו יצחק דאם יש קורט דם מבחוץ וודאי ניקב החיצון]. תורבץ הוושט והוא המקום בוושט למעלה שאינו כשר לשחיטה (ע"פ לשון הרמב"ם שחיטה פ"ו ה"ב ע"ש) דינו כוושט ושיעור נקובתו במשהו (מ"ג ב'—מ"ד א').
<h2>דף מד.</h2>
ופסוקת הגרגרת ברובה, נחלקו האמוראים אם צריך רוב חללה ואין עובי התנוך מצטרף אל החלל או נאמר שדי ברוב עוביה עם חללה. ואם יש בגרגרת הרבה נקבים אמר רב חמא (מ"ה א') אם יש בהם חסרון אם יש בכולן כשיצטרפו כאיסר טריפה אין בהן חסרון מצטרפים לרובה. ואם נסדקה לאורכה בלא חסרון אמר רב (שם) כשירה אם נשתייר בה חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה וכן א"ר יוחנן לא"ד, וכמה חוליא אחת שלש טבעות (ע"פ סה"ת סי' ט"ו). וא"ר יוחנן (מ"ב ב' ותו') סימנים שנדלדלו ברובן טריפה, פר"ח שנתפרדו הוושט מן הקנה ונתדלדלו זה מזה.
<h2>דף מה.</h2>
שני קרומים יש למוח שבראש אם ניקב העליון הסמוך לעצם בלבד הרי זו מותרת (רמב"ם שחיטה פ"ו ה"ג ע"ש בכס"מ) ללשון אחד, ואם ניקב גם התחתון הסמוך למוח במשהו לכל הלשונות טריפה (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם). והמוח עצמו שניקב או שנתמעך והקרום קיים כשירה ואם נשפך כמים או כדונג טריפה (רמב"ם שם ה"ד). אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא אותם קרומים של מוח שהן על המוח שבארנו [שהם] במשהו בד"א כל זמן שהן בתוך הקדירה כלומר כל זמן שהן בתוך עוגל הראש אבל משיתחיל המוח לימשך אל השדרה מסקינן (מ"ה ב') שהלכה שאם נפסק חוט השדרה ברובו טריפה, ומפרש רובו רוב עורו של היקף החוט. וחוט השדרה מתחיל מן הפולין שהן כעין גלאיץ שבסוף הראש ולחוץ אבל פולין עצמן כלפנים (שם), ומושך חוט השדרה למטה לצד הזנב עד בין הפרשות (שם) משם ואילך כשירה אם נפסקה, ובעוף מפרש רבי ינאי (מ"ו א') שמושך עד למטה מן האגפים, ומשם ואילך כשירה, ואף על פי שר"ל חולק עליו ומיקל ואומר עד בין האגפים הלכה כרבי ינאי שמחמיר ועוד שהיה רבו (ע"פ סה"ת סי' ט"ז).
<h2>דף מה:</h2>
אמר אמימר משמיה דרב נחמן משנכנסה הגרגרת בתוך החזה מתפצלת לשלשה קנים הקנה האחד לריאה והשני לכבד והשלישי ללב, קנה דריאה כריאה ונקובתו במשהו קנה של כבד ככבד ואם ניקב כשר אבל בקנה הלב נחלקו וא"ד בקנה הכבד נחלקו ובקנה הלב כשר, ומאחר שלא פסק התלמוד הלכה כדברי מי אומר ר"ח שנחמיר בשלשתן (אמר לו) [לומר] נקובתן במשהו, וכן א"ר יוחנן (מ"ה א') ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה במשהו משמע שכולל דבריו שניקב הקנה בכל פיצולין למטה מן החזה שהוא במשהו בין קנה הריאה ובין קנה הלב ובין קנה הכבד (ע"פ סה"ת סי' ט"ו ע"ש).
<h2>דף מו.</h2>
ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה, פירוש (רש"י) זהו מקום תלייתה במקום שהיא מעורה ודבוקה בכליות, כשרה ואם לאו טריפה. ואם התליע הכבד כשרה (מ"ח א').
<h2>דף מו:</h2>
מסיק רבינא שאין חילוק בין ריאה שהאדימה מקצתה לריאה שהאדימה כולה, ופירש רבינו שלמה האדימה כעין דם רע הנקבץ שקורין שטרורא בלעז כשרה כדאמר שם (מ"ז ב') אדומה כשרה כרבי נתן. ור"ח פירש שאין חילוק וטריפה אפילו במקצתה, ופירש בפסקי הלכות שנכתבו בה"ג של רבינו יעקב שמה שאנו אומרים אדומה כשרה זהו כשמתלבנת כמו שרגילה להיות כשנופחין אותה (מ"ו ב' תד"ה אלא).
ריאה שיבשה במקום אחד עד (שיהא) [שהיא] נפרכת בציפורן אפילו במשהו טריפה (מ"ו ב' וע"פ רמב"ם שחיטה פ"ח ה"ז), וכן הריאה הדומה לבקעת של עץ י"א שקשה כעץ וי"א שהיא חלקה ואין חיתוך האונות ניכר בה טריפה (מ"ז ב' ורש"י), ופירש רבינו שלמה שאם אין ניכר בה שום הפרש גמור בין אונא לאונא וכמין סדק קטן ניכר במקום חילוקן כשרה שאין זה חלקה כעץ. אמר רבא (מ"ו א' ורש"י ד"ה דאגליד) הריאה שהיא כתמרה אדומה מחמת שנטל קרום העליון כשירה (ע"פ לשון סה"ת סי' י"ג) כי קרום התחתון מגין. ושני קרומים יש לריאה אם ניקב זה בלא זה מותרת (רמב"ם שם פ"ז ה"א).
כסדרן שמכשיר התלמוד בד"א ששוכבות זו אצל זו אבל אם הם שוכבות זו על גב זו וסרוכות אין זה כסדרן וסופו להתפרק, ועוד פסק בערוך (ערך אן) בשם ר"ח קבלה רב מפי רב אפילו סרוכות שתי אונות באמצע ובמקום שמתחלת ליחלק אין סירכא והרי יש כאן כמין חלון הרי זה טריפה וכל שכן אם דבוקות זו על זו או הראשונה עם השלישית דוודאי טריפה, ורבותינו הגאונים כתבו מאחר שהאחת סרוכה על חבירתה זהו דרך גידולן ורביצתן ואין לחוש באותה סירכא (תד"ה אבל) עכ"ד. משמע מתוך דבריו שרבותינו הגאונים חולקים על קבלתו, וכן היה מורה מורי רבינו יהודה הלכה למעשה שאין לחוש באותה סירכא לחלון כי התלמוד מכשיר בכל סירכא שהיא כסדרן ואפילו בלא בדיקה ואין מחלק כלל בכסדרן בין סירכא לסירכא, וכן פסק רבינו משה (שחיטה פ"ח ה"ה וכס"מ) וכן נוהגים ברוב גליות אדום ובארץ ישמעאל, וכן הביא מורי שכתב ר"י בכתב ידו שיש תימא על אותה קבלה כי בהלכות טריפות מרבינו גרשם וה"ג ורב אלפס ותשובת הגאונים לא מצינו חילוק בזה וגם לא שמע דבר זה מרבותיו מעולם וכל העולם ראה שנוהגין היתר ולא ראה ולא שמע אדם ש[י]אסור עד שעיין בפירוש ר"ח ובסוף הדבר כתב זה לשון רבי ע"כ.
אונה בלשון התלמוד פירושו בלשון הקדש אוזן והן חלוקות מן הריאה כאזנים קטנות והם חמש, והאומה היא [ה]גדולה מן הריאה כמו האם. והאונא הסרוכה באומה פירש רש"י כי מעשה בא לידו והתירה לו ר"י ברבי יקר לאכול, ואמר לו כי יש שאוסרין מטעם שהאומא היא ברוחב החזה ומתנענע לכאן ולכאן ומתפרק הקרום כי בשתי האונות דווקא מתירה רבא בכסדרן לפי שעומדות במצר החזה ואין הסירכה מתפרקת, וכן נראה לר"ת (שם תד"ה היינו) לאיסור [ד]מדאמר רבא (מ"ז א') חמש אונות יש לריאה הרי אומות אינן בכלל דאם כן שבע הויין וכי אמר רבא שתי אונות שסרוכות יחד כשירה אין האומא בכלל וכן פסק רבינו משה גאון מפויאה והוא נזכר בערוך עם שאר הגאונים (ע"פ סה"ת סי' י'). אמנם באשכנז ובספרד נוהגין היתר בדבר וראיתי בזה תשובת הגאונים רבים המתירין כי לא מצינו אומה בתלמוד כי אם אונא ורבא תלה טעמו בכסדרן מפני שהן גדילות זו עם זו ואין מתפרקות זו מזו הילכך אין חילוק בדבר, ורבא שהזכיר אונות להכשיר בכסדרן העיקר היה להורות דשלא כסדרן טריפה אפילו באונות אף על פי שאם היו האונות סרוכות בדופן כשירה כמו שאומר שם (מ"ח א') מ"מ השמיענו רבא שלשם דווקא כשירה שמאחר שהחלל צר הן שוכבות תמיד אצל הדופן ואינם מתפרקים ממנו אבל באומה הסרוכה לדופן טריפה שמתוך שהיא ברוחב חלל הגוף מתפרק יותר מן הדופן אבל לעניין כסדרן משפט אחד להן (ע"פ רש"י שם), ועוד כתב רבינו שלמה בתשובה [אחת] וכי בשביל שוטים שקראוה אומה נאסור הבהמות, וגם רבינו משה כתב (שחיטה פי"א ה"ז) שמנהג פשוט בישראל להתיר אונה באומה. ובכל צרפת נוהגין איסור בדבר על פי רבינו יעקב.
<h2>דף מז.</h2>
אמר רבא שתי בועות הסמוכות יחד טריפה, פירוש דודאי [ש]מחמת שהיה נקב שם עלו שתים אבל אם היו רחוקות זו מזו כשרה, ובועא הנראית כשתים בוקעין אותה בקוץ מצד אחד אם כל המים שופכין דרך שם אחת היא וכשרה ואם לאו שתים הן וטריפה (ע"פ סה"ת סי' י"ג). ואין מקיפין בבועות (מ"ו ב' ורש"י) פירוש שאם יש שם בועא אחת שנקבה ואין אנו יודעים אם קודם השחיטה נקבה או לאחרי שחיטה אין נוקבין אחרת שרחוקה מזאת לדמות הנקבים זה לזה (סה"ת שם) שעשוי להשתנות כל שעה, ולשון מקיפין מקריבין. ובה"ג (דף קכ"ח ד') כתוב בועא בשיפולי ריאה טריפה פירוש בחודה של ריאה, ושמא הטעם מאחר שנכרת משני צדדין דומה לשתי בועות, ויש לחוש למראית העין (ע"פ סה"ת שם).
אמר רבא חמש אונות יש לריאה כשיתלה את הבהמה ברגליה ופניו כנגד פניה שלש מן הימין ושתים מן השמאל, אם חסרו ממניין זה או נתחלפו שלש בשמאל ושנים בימין או נתייתרו ממניין זה טריפה. ואין הלכה כרבא ביתרת שכל יתרת העומדת בשורות האונות כשרה כך המסקנא. מעשה ביתרת קטנה כמין אוזן שנמצאת בין ערוגות האונות לצד הימין ואינה כלל בשורות האונות, ויש לה כמו כיס בפני עצמה והיא בתוך הכיס והיא הנקראת אונות הוורד מפני שהיא דומה לוורד (ע"פ לשון רמב"ם שחיטה פ"ח ה"א) והכשירוה מפני שכל חיוי ברייתא יש להן זאת העינוניתא דוורדא, ופירש"י ברייתא מדבריות לשון אחר בריאות ושמנות. ובבהמה שימצאו בה שתי אונות הוורד פסק רש"י שהיא טריפה שאפילו אחת היינו אוסרין אם לא דחיוי ברייתא יש להן כן, והרב רבי אפרים (תד"ה כל וע"ש) היה מתיר בשתים כי אומר שאותה יתרת שהכשירו שתים היו [ו]על השנייה הוצרך לומר דכל חיוי ברייתא הכי אית להו וכן שמע מרבי יצחק ב"ר אברהם שרוב חיות יש להם שתים כי על אחת לא היה מסתפק כי אפילו חיוי גוייתא הכי אית להו ולפי זה אם אין שם אפילו אחת טריפה שזו חסירה היא. ואם חסרו אחת מן האונות הימין אין מצטרפין זה החסרון לעינוניתא דוורדא להשלים הואיל ואינה בשורות האונות וכן פסק רש"י. וחולק רבינו משה (שם פ"ח ה"ב) על זה ואומר שהיא מצטרפת. אומר הספר בד"א שנמצאת העינוניתא דוורדא מבפנים בין הערוגות אבל נמצאת על גב הריאה לעומת הצלעות אפילו היא קטנה כעלה של הדס טריפה. ופסקו רבינו יעקב ורבינו יצחק בתשובה אחת שאם נמצאת העינוניתא דוורדא בצד שמאל טריפה שאין דרכה בכך ומה שהוצרך התלמוד למעט על גבה ואינו ממעט שמאל תפש על גבה למעט אפילו בימין (מ"ז ב' תד"ה אבל). ופסק רש"י (מ"ו ב' סוף ד"ה היינו) שעינוניתא דוורדא בכל מקום שהיא נסרכת טריפה שכל האונות אצלה שלא כסדרן [הן].
<h2>דף מז:</h2>
הריאה השחורה כדיו או שנשתנה מראיתה למראית בשר טריפה אבל שחורה ככחול או אדומה כמראית הכבד ואפילו היתה כל הריאה טלואה ונקודה כמראות הללו הרי זו מותרת (ע"פ רמב"ם שחיטה פ"ז הי"ט ע"ש ובסמוך). וכן פירש בה"ג [שזה] שמכשיר רבא (מ"ו ב') נקודות שחורות [בריאה הם שחורות] ככחול (ע"פ סה"ת סי' י"ג).
אמר רבינא אטום בריאה מביאין סכין וקורעין אותה אם יש בה מוגלא מחמת מוגלא היא וכשירה ואם לאו מניחין עליה קש או נוצה אי מבצבצא כשירה ואם לאו טריפה, פירוש מוגלא קוטורא בלעז. ואטום בריאה פירש רבי שמשון שמשמושו קשה ומראית אותו אטום כמראית הריאה, ומה שאומר שם (מ"ח ב' ורש"י) דריאה דקיימא טנרי טנרי כשרה, פירוש טנרי קשה כסלע, לשם מדבר שמראיתו כמראית מוגלא.
<h2>דף מח.</h2>
ריאה הסמוכה לדופן שלא במצר החזה דהיינו האומה אפילו לא העלתה הריאה צמחים סביב הסירכות אסורה כרב יהודה דאמר אחד זה ואחד זה חוששין לה שמא סירכא זו אינה מן הדופן כי אם מן הריאה וסוף הסירכא ליפסק מאחר שברוחב החזה היא [ו]טרפה והא דאמר רב נחמן ריאה שניקבה בוודאי ודופן סותמתה כשרה מעמידה כשסרוכה במקום חיתוך האונות במצר החזה שאותו קרום מתקיים (ע"פ סה"ת סי' י"א). ופסק רב יהודאי גאון בה"ג שסירכה זו כשרה בין באונות עצמן בין בגבן בין בגגיהן, וכן ראיתי בתשובת רבינו גרשם. ואמר רבינא והוא דסביך בבישרא פירוש נאחז ומסובך היטב בבשר כמו צמר המסובך בבהמה [ו]לכך אמר סביך ולא אמר סריך ופירש רש"י ורבינו משה (שחיטה פי"א ה"י) דדווקא בבשר שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן סופה להתפרק, ורבינו גרשם כתב כי אין חילוק בזה רק שצריך לגוררה עם הבשר שעל הצלעות ולבודקה בנפיחה ואם אינה מבצבצת כשרה, וכן כשסביך בבשר מצריכין הגאונים בדיקה בנפיחה, ולדברי רבינו שמשון (דלעיל) נאסור הכל מפני שאין אנו בקיאין בבדיקת נפיחה וכל שכן אם יש סירכא מן הריאה לשומן הלב או לטרפשא הכל אסור (ע"פ סה"ת שם ע"ש). ומורי רבינו יהודה היה מתיר ומורה לכל הלכה למעשה להתיר כל סירכא הדבוקה לדופן במקום חיתוך האונות בלא שום בדיקה. ואני רגיל לומר כי מקום שכלה מראית הצלעות הוא [ה]חזה הניתן לכהנים (עי' מ"ה א') אין מועיל שום סתימה וכן מצאתי אחר כך בשם רבינו יעקב. ובתשובת רב שר שלום גאון פסק שאין הלכה כרבינא שמצריך סביך כי אפילו לא סביך ולא סריך הלכה כרב נחמן שאומר האונות שנקבו ודופן סותמתן כשרה אף לא יהא שם סירכא כלל, ורוצה לומר שאין זה רבינא שהיה סוף הוראה שהרי רב יוסף שהיה קדמון משיב שם בגמרא על דבריו (ע"פ תו').
העלתה צמחים צמחים (אלנ"ש) [מלנץ] בלעז כעין המצורע כשירה והא דאמר רב מתנה מליא מוגלא היא לחה סרוחה, טריפה, לא בריאה אמר כן אלא בכליות, ואם מליאה מים זכים אף בכליות כשירה (ע"פ סה"ת סי' י"ג).
ניקבה המרה טריפה, א"ר יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה ואם ניקב הכבד כנגד המרה טריפה (סה"ת סי' ט"ז). ניקב הלב לבית חללו וכן ניקבה הקיבה טריפה (מ"ב א'). והלכה כרב שאמר (מ"ט ב' ותד"ה חלב) חלב טהור סותם הנקב חלב טמא אינו סותם הנקב, הילכך כל נקב ששומן סותמתו כגון אם ניקבו הדקין ושומן סותמתן וכיוצא בזה כשרה לפי שמחובר לו כל שעה אבל חלב שנדבק בריאה אינו סותם כיון שאינו נדבק עליה כל שעה, כך כתב מורי בשם ר"י ור"ת. והכרס שניקבה טריפה (מ"ב א') ואין מועלת שום סתימה כי החלב שעליו טמא הוא ואינו נדבק יפה (מ"ט ב' רש"י ד"ה טמא). ואמר רב נחמן (שם) חלב העשוי ככובע אינו סותם הילכך חלב הלב ודכרכשא היא טבחיאה (רש"י) אינו סותם. וחלב חיה זה שכנגדו בבהמה אסור אינו סותם אף על פי שהוא מותר באכילה (שם). ומעשה בא לפני רבינו יצחק בקורקבן שניקב במחט ושומן סותמו והכשירו (תד"ה חלב חיה).
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצא[ת] בתוך הריאה אם באה לפנינו שלימה ואין המחט נכרת מבחוץ כשרה שאין לחוש שמא דרך הוושט בא וחזר ונכנס בריאה מבחוץ שמאחר שאין אנו רואים בריאה שום נקב מבחוץ יש לנו לומר כי הקדים קנה לוושט ודרך הקנה בא ונכנס דרך סמפוני ריאה שהריאה תלויה בקנה, שהלכה כרבי יוחנן שמכשיר ועוד שאמרו שם לרבי אמי והא רבנן מכשרי משמע שסוברים שכן הלכה, אבל אם לא באת הריאה לפנינו שלימה כי אם חתיכה ממנה פסק רבי אמי שטריפה מספק (ע"פ סה"ת סי' י"ד).
מעשה במחט שנמצא בחתיכת כבד ופסק רב אשי שאם העובי של מחט לצד פנים של כבד כשירה אבל אם העב לצד החוץ טריפה, שדרך [ה]וושט בא ונקבו וחזר ותחב בכבד מבחוץ וטריפה משום נקובת הוושט, בד"א במחטים גדולים אבל במחטים קטנים כאותן שלנו בכל עניין טריפה שאפילו הראש העב נוקב בקל, ואומר רבינו יצחק כי בסימפוני הריאה שיש להם ריווח וחלל גדול אין חילוק בין ראש העב לצד חוץ בין ישנו לצד פנים בין במחטים גדולים בין במחטים קטנים בכל עניין כשירה אם באת לפנינו שלימה (תד"ה אי) (ע"פ סה"ת סי' י"ד). מעשה במחט אחת שנמצאת בסמפון [ה]גדול של [ה]כבד והכשירה רבינא (מ"ט א') שמאחר שנמצאת בסמפון [ה]גדול ניכרים הדברים שדרך הקנה באת שהכבד והריאה תלוין בקנה (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף מט.</h2>
ומסיק התלמוד שתולעים הנמצאים שיוצאים מן הריאה כשירה שהלכה שלאחר שחיטה פרשו ויצאו.
<h2>דף נ.</h2>
ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד הטבח ממשמשת מותרת שתולין ואומרים שמיד הטבח נקבה אחר השחיטה, נמצא הנקב במקום אחר ואין ידוע אם קודם השחיטה נקבה או לאחר השחיטה נוקבין בה נקב אחר ומדמין וכן המשפט בבני מעים שנקבו (ע"פ רמב"ם שחיטה פ"ז הי"ב), ואין מדמין אלא מדקה לדקה ומגסה לגסה (חולין נ' א'), בלשון אחד פירש רבינו שלמה בהמה דקה ובהמה גסה ובלשון שני פירש דקה אונא גסה אומא.
<h2>דף נא.</h2>
נפלה מן הגג טריפה, [דווקא נפלה] אבל דלגה אפילו דרך ארובה שהיא באמצע הבית שאין לה במה ליסרך דרך נפילתה כשרה שאומדת עצמה לקפיצה זו (חולין נ"א א') (ע"פ סה"ת סי' י"ח). ואלים המנגחין זה את זה אין בהן משום ריסוק איברים (שם). ובית המטבחים שמפילין אותה בחוזק לארץ אין בהן משום ריסוקי איברים לפי שנועצת ציפורניה בארץ (נ"א ב'). אבל באלים המנגחים שנפלו מחמת הנגיחה ודאי חוששין כך מסיק רב הונא (נ"א א' ותד"ה נפל), אבל נפלו מאיליהן מותרין אם לא נפלו מגובה עשרה טפחים כדמוכח בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נ' ב'—נ"א א'). אמר רב מנשיא (חולין נ"א א') האלים שזורקין הגנבים חוץ לדיר אין חוששין להם משום ריסוק איברים מפני שמשליכין אותם על מתניהם. [הגה"ה אמר רב יהודה אמר רב (שם) הכה הבהמה על ראשה במקל והלכה לה המכה כלפי זנבה או על זנבה והלכה לה כלפי ראשה ואפילו הכה אותה על כל השדרה אין חוששין לריסוק אברים ואם הגיע ראש המקל למקצת השדרה אי נמי אית ביה קיטרי בחוטרא או שהכה אותה לרוחב השדרה חוששין לריסוק אברים. אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים. ע"כ]. ואותן עופות שנלכדים במצודה אם קשרי המצודה קרובים זה לזה חוששין לריסוק איברים (נ"א ב' ורש"י ד"ה איזלא) (סה"ת שם).
מעשה בכבשה אחת שהיתה בבית רב כהנא והיו יריכותיה נגררין אחריה לארץ והיה רב יימר רוצה להכשירה כי אמר שאין זה אלא חולי אחד ששמו שגרונה שתפסה והחולי הזה ראוי להתרפא לאחר זמן והקשה רבינא מניין לך שאין זה מחמת שנפסק חוט השדרה ובדקו ומצאו כדבריו שנפסק החוט, ומסיק התלמוד וזה לשונו ואפילו הכי הילכתא כרב יימר מ"ט שגרונא שכיחא חוט השדרה לא שכיחא, כלומר כשיבא הדבר כך אין לבדוק בפסיקת החוט שאין זה דבר מצוי ורגיל. ומכאן יש ראיה שאין צריך לבדוק שום טריפות כי אם טרפות הריאה שהוא מצוי וגם לא הוזכרה בדיקה בשאר טריפות אלא דווקא במקום שחוששין לריסוק איברים שאנו סומכין על הרוב שאינם טריפות, ומטעם זה אנו אוכלין החלב. אמנם בגדיים וטלאים קטנים שאין רגילות לבא סירכה בהן מעשה היה שניטלה הריאה שלהן בלא בדיקה והכשירה רבינו שלמה (ע"פ סה"ת סי' י"ט ע"ש).
<h2>דף נב:</h2>
קרועה שהזכרנו בתחילת הענין הוא בשר החופה את רוב הכרס שנקרע רובו, טריפה. פירש רבינו שלמה (נ' ב' ד"ה בשר) אותו בשר הוא הקרום עב שקורין טנב"א, וכשחותכין את הבהמה וחותכין את הבשר לאורך הבהמה הוא נראה ומה שקורהו חופה את רוב הכרס מפני שמיעוט הכרס נחבא בתוך צלעות החזה ורובו מכוסה באותו בשר והבשר עדיין הולך על פני כל המעיים עד היריכים.
דרוסה טריפה, והוא שיטרוף הארי וכיוצא בו את הבהמה וידרוס עליה בידו או ידרוס הנץ והנשר וכיוצא בהן על העוף (ע"פ לשון רמב"ם שחיטה פ"ה ה"ד), ונחלקו האמוראים שרבי אלעזר אומר שאין דרוסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד לדברי חכמים ואומר שרבי יהודה שאומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה לפרש דברי חכמים בא ולא לחלוק וכן פסקו רב אלפס ורבינו משה (שם). ובספר התרומה (סי' כ"ה) פסק דהואיל ויש אמורא שאומר שבא לחלוק ולחכמים זאב דורס אף בגסה יש להחמיר בדבר. [ו]במסקנא (נ"ג א') אין דרוסה לחתול בבהמה אלא בגדיים וטלאים, וכן השועל (שם תד"ה ובא), ואין דרוסה לחולדה אלא בעופות. והנץ יש לו דריסה אפילו בעוף גדול ממנו אבל שאר העופות שדורסין יש להם דריסה בעוף שכמותן ואין להם דריסה בעוף שהוא גדול מהן (רמב"ם שם ה"ה). ואין דריסה לכלב כלל, ואין דריסה בשן אלא בציפורן וביד, שזהו רגל שלפניה ולא ברגל שלאחריה, ואין דריסה אלא מדעת (גמרא שם) אבל לא שלא מדעת כגון על ידי נפילה או שהיה ישן והכה את הבהמה שלא מדעת. ודריסה הוא שזורק ארס כששולף ציפורנו מעל הבהמה או מעל העוף (שם). ושיעור דרוסה במשהו אפילו בגרגרת שפסוקתה ברובה או נקובתה בכאיסר, והטעם אומר התלמוד (נ"ד א') זיהרא מיקלא קלי ואזיל פירוש (ע"פ סה"ת שם) זיהרא הארס הולך ושורף כל סביבותיה. ורושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעים (ע"פ רמב"ם שם ה"ט), ובסימנים משיאדימו אפילו במשהו (ע"פ ה"י שם).
<h2>דף נג.</h2>
ואם נשא הזאב שה מן העדר בפיו והצילו הרועה כבר בארנו שאין דריסה בשן ומותר, ואם ספק לו אם דרסה ביד אם לאו ואח"כ נתערבה עם הרבה בהמות שמא יש להתיר כל אחת מטעם ספק ספקא שמא אין זאת הבהמה שנגע בה הזאב ואפילו אם היא זו שמא לא דרסה ביד, אפס רבינו יצחק פירש דבריה או דבר שבמניין שיש בו ספיקא דאורייתא אין להתירו בתערובת על ידי ספק ספיקא, ובארנו דבר זה במצות בשר בחלב.
ספק דרוסה אסורה עד שתבדק כדרוסה ודאית, כיצד ארי הנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם אמר אמימר הילכתא חוששין שמא ארי דרסו ואין אומרים שמא בכותל נתחכך וכן חתול או שועל או חולדה שנכנסת לבית העופות והוא שותק והן מקרקרים חוששין שמא דרס, אבל אם היה הוא נוהם והם מקרקרים מיראת נהימתו הן מקרקרים, וכן אם קטע ראשו של אחד מהם הנה נח רוגזו, וכן אם היו שותקין הוא והן אין חוששין שאילו הזיק היו מקרקרין (ע"פ לשון רמב"ם שחיטה פ"ה הי"א ע"ש). ספק נכנס אחד מהטורפין לכאן ספק לא נכנס או שראינו[הו] שנכנס ולא נודע אם כלב הוא או שועל או חתול תולים להקל שכלב היה שאין לו דריסה (ע"פ רמב"ם שם הי"ב) ע"כ שיטת התלמוד. ויש לתמוה כי רוב פעמים חתול נמצא בלול וצועקין התרנגולין ואין [אנו] נשמרין מהן מלאכלן, ואומר רבינו יצחק שיש למצוא היתר בדבר דדוקא במצילין עצמן שהתרנגולת בורחת מפני החתול אז אם הכה אותה יש דריסה שהרי רב חסדא שאומר (נ"ב ב') שיש דריסה לחתול בגדיים וטלאים מעמיד התלמוד במצילין דווקא, והוא הדין בעופות שאין דריסה לחתול אלא במציל עצמו שהרי מביא התלמוד [על זה] מתרנגולת שרץ חתול אחריה וברחה לחדר וכו' אבל בארי ובזאב אין חילוק בין מצילין לשאין מצילין שבכל עניין חוששין שמא דרסו (שם וע"פ רש"י ד"ה לא) (ע"פ סה"ת סי' כ"ה).
החתול שהכה אחת מן התרנגולין שאר התרנגולין מותרין אם הם במקום שיכולין לברוח, ואם הם במקום צר וקטן כולן אסורין כי שמא כמו כן הכה שאר התרנגולים שהיו שם שלא אמר התלמוד שנח רוגזו אלא בקוטע ראשו של אחד מהם ולא בהכאה (ע"פ סה"ת סי' כ"ה).
<h2>דף נה.</h2>
ניטל הטחול כשר[ה], אמר רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה, ומסקינן (נ"ה ב' ורש"י) דווקא שניקב בעוביו ואם נשתייר בו כעובי דינר [זהב] כשרה.
ניטלו הכליות כשרה, אמר רכיש בר פפא לקתה בכוליא אפילו בכוליא אחת טריפה והוא שיגיע הלקות במקום החריץ שבו לובן הכוליא. וכן אם נמצאת בה ליחה אפילו שאינה סרוחה או [ש]נמצא[ו] בה מים עכורין או סרוחין אפילו צלולים הרי זו טריפה אבל אם נמצאו בה מים זכים הרי זו מותרת (רמב"ם שחיטה פ"ח הכ"ו ע"ש בכס"מ). אף על פי שהכוליא שניטלה כשרה אם נמצאת קטנה ביותר והקטינה בדקה עד כפול ובגסה עד כענבה בינונית הרי זו טריפה (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף נו.</h2>
וכל מקום שיש לחוש לריסוק אברים כגון נפלה מן הגג או טרפה בכותל או שריצצתה בהמה הלכה למשה מסיני היא שהיא טריפה אפילו בלא נקב [ו]חסרון מפני שנתפרקו חוליותיה (ע"פ סה"ת סי' י"ח). ומשפט הנפולה כך הוא כמו ששנינו גבי דרסה בכותל אם שהתה מעת לעת כשרה, ובגמרא (נ"ו ב') אומר על זה רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי שצריכה בדיקה, כנגד כל החלל (נ"א ב'). והלכה כרב יהודה אמר רב שאמר (נ"א ב') עמדה אינה צריכה שהייה מעת לעת אבל צריכה בדיקה ואם הלכה אפילו בדיקה אינה צריכה וכן פסקו רבינו שלמה וה"ג (דף קכ"ט ג'). כתוב בה"ג (דף קכ"ט ד') כל הדברים שמכשיר התלמוד בבדיקה בנפולה ושבורה ודרוסה בד"א בדורות הראשונים שהיו חכמים ונבונים אבל בדורות אחרונים אין לסמוך על הבדיקה וטרפינן לה ורש"י (נ"ב א' ד"ה בתרי) כתב נ"ל שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כדכתיב (דברים י"ז ט') ובא אל השופט אשר יהיה בימים ההם אבל יהא נזהר להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאין בדבר כי היכי דלימטינהו שיבא מכשורא, ר"ל שכל אחד ישא מעט מן העון.
<h2>דף נז.</h2>
שמוטת יד בבהמה, היא הרגל שלפניה, כשרה. שמוטת ירך בבהמה טריפה, ומסיק (נ"ד ב') והוא שנתעכלו ניביו בבהמה הן כמין גידין שמדבקים עצם לעצם במקום חיבור הגוף והירך אבל אם לא נתעכלו כשרה. שמוטת ירך בעוף טריפה (נ"ז א' ורש"י ותו') ומסתמא כשנתעכלו ניביו כבהמה דתני לוי (שם) (ל)כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדם בעוף. שמוטת גף בעוף טריפה חוששין שמא תינתק הריאה ששכונה בין הצלעות מבפנים וישנה כעלה של וורד וקורין אותה פיקה (ע"פ סה"ת סי' כ' ע"ש).
כשם ששמוטת יד בבהמה כשירה כך חתוכת יד בבהמה כשירה וכן המסקנא בפרק אילו טריפות. וכשם שאם נחתכו רגליה שאחריה למעלה מן הארכובה טריפה כך נשבר העצם ויצא לחוץ עד שאין עור ובשר חופין רוב עובי השבירה ורוב הקיפה טריפה (ע"ו ב' ורש"י). וצריך שיהא רוב הכיסוי מן הבשר ומיעוט מן העור (שם), ואין הגידין משלימין לכסות השבר כמו העור אף על פי שהן רכין עתה הואיל וסופן להקשות (ע"פ סה"ת סי' כ"ד) כך המסקנא שם (ע"ז א'). ואם [רוב] העצם הנשבר יצא לחוץ דרך נקב קטן שבבשר אסור אפילו חזר בפנים כך פירש רש"י (ע"ו ב') גבי רוב עוביו ורוב הקיפו (ע"פ סה"ת שם וסימנים ע"ש). עוד גרסינן בפרק בהמה המקשה (ע"ו ב') אמר רב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם רוב הבשר קיים על השבר בין בהמה בין אבר מותרין ואם לאו בין בהמה בין אבר אסורין, פירוש אף האבר אינו אסור מן התורה אלא משום טריפה ולא משום אבר מן החי דתניא (שם) ששחיטת טריפה מטהרת מידי נבילה אותה ואת האבר המדולדל בה, ואם היה לו דין אבר מן החי הלא מטמא כאבר מן הנבילה כמו שאומר בפרק העור והרוטב (קכ"ח ב'), ואם נשבר העצם למטה מן הארכובה ואין רוב בשר קיים אבר אסור בהמה מותרת, פירוש אבר אסור משום אבר מן החי מדברי סופרים ולא מדברי תורה כאשר בארנו ואמר רבי יוחנן (ע"ד א') אותו אבר אין בו אלא מצות פרישה מדברי סופרים בלבד ואם נולדו בו ספיקות הולכין להקל, ואסור מדבריהם להושיטו לבן נח, ושלחו בני מערבא (ע"ו ב') שהלכה כרב ולא כשמואל שחולק על זה ועוד הלכה כרב בכל מקום באיסורי לגבי שמואל (ע"פ סה"ת סי' כ"ג). נשבר העצם ויצא לחוץ בעוף למעלה מן הארכובה ולא נודע אם בחיים אם לאחר שחיטה רוב פעמים יכולין להבחין אם השחיר במקום המכה אם כן מחיים היה (סה"ת סוף סי' כ"ה).
ואם אינו יכול לברר הדבר או שמוטת ירך ולא נודע אם נתעכלו ניביו וכל ספק טריפות הבא לפני חכם פסק רב יהודאי גאון שאין אנו בקיאין בבדיקה ויש לנו לאסור את הכל, ואין לנו להקל להתיר הספיקות מטעם דאמר רב הונא (חולין ט' א') נשחטה הותרה עד שיוודע במה נטרפה, שהרי לא אמר כן אלא במקום שיש לתלות בהיתר כגון בא זאב ונטל את בני מעים והחזירם כשהן נקובים שיש לתלות הנקב בזאב, אבל בספק טריפות שימצא ומחמת חסרון חכמה אין אנו יכולין לברר את הדבר ראוי לאסור את הכל (ע"פ סה"ת סוף סי' כ"ה). אומר ר"י כי מעשה בא לפני ר"ת שנשבר העצם למעלה מן הארכובה וחזר ונקשר ונתרפא והתירה ושמא הטעם היה שאם העצם יצא לחוץ לא היה מתקשר ומתרפא אלא ודאי לא יצא לחוץ וכשר (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף עו.</h2>
שנינו נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה מן הארכובה ולמטה כשירה וכן [ש]ניטל צומת הגידין. ונחלקו בגמרא בפרק בהמה המקשה באיזו ארכובה אמרו רב יהודה אומר ארכובה התחתונה ששם סמוך למעלה לה מן הפרק הם צומת הגידין שזו [היא] הארכובה הנמכרת עם הראש, ולמטה מן הפרק אם נחתך לגמרי כשר ולמעלה מן הפרק בין במקום צומת הגידין בין למעלה מצומת הגידין אם נחתך העצם לגמרי טריפה וכן שניטל צומת הגידין כלומר נחתכו צומת הגידין אפילו בלא עצם טריפה, ופסק רש"י (ד"ה וכלישנא) כלשון זה אף על פי שיש לשון אחר שמיקל יותר וגם עולא חולק על זה הלכה כלשון זה שלא מצינו שחזר בו רב יהודה ויש לנו להחמיר (ע"פ סה"ת סי' כ"ב). אבל רב אלפס (דף כ"ה ב' ובר"ן) פוסק להקל כלשון אחר שאין נחתכו רגליה פוסל אלא למעלה מן הארכובה העליונה ועוד [ד]רב פפא דהוה בתראה מתני מילתא דרב כמו שאומר עולא, וכן פוסק מורי כרב אלפס וגם רבינו יצחק ברבי אשר העיד על רבינו יצחק ברבי יהודה שהורה כן הלכה למעשה והתיר. בפרק בהמה המקשה (ע"ו ב') אומר שבעוף במקום צומת הגידין יש שש עשרה חוטין נפסק אחד מהן טריפה, ובבהמה יש שלשה חוטין ונחלקו שם, בלשון אחד אמר רב יהודה אמר רב שאם נפסק רוב אחד מהן טריפה ולשון שני אומר שצריך רוב כל אחד ואחד, ופסק רש"י הואיל ולא פסק התלמוד הלכה כדברי מי בשל תורה הלך אחר המחמיר הלכך אפילו ברוב אחד טריפה (ע"פ סה"ת שם).
